אחים סעידה בע"מ נ' סחניני

פסק דין

בפניי תביעה כספית שהוגשה על ידי התובעת לחיוב הנתבע בתשלום חוב בגין אספקת חומרי בניין.

לטענת התובעת, במהלך השנים 2004-2007 רכש ממנה הנתבע חומרי בניין שונים, כמפורט בכרטסת הממויינת, החשבוניות ותעודות המשלוח המצורפות לכתב התביעה, ויתרת חובו עמדה על סך של 12,940 ש"ח (נומינלי), ואולם חרף פניותיה הרבות אל הנתבע הוא לא פרע את חובו, ומכאן התביעה.

הנתבע אינו מכחיש כי רכש חומרי בניין מהתובעת, אך לטענתו הוא אינו חייב לה סכום כלשהו.

הנתבע טען בכתב ההגנה, כי רכש מהתובעת חומרי בניין בשתי תקופות שונות, האחת בין השנים 1996-1999 לצורך בניית בית מגורים, והשנייה בשנת 2007 לצורך הרחבת ממ"ד בעקבות מלחמת לבנון השנייה, ואולם הוא סילק את חובו לתובעת ולא נותר חייב לה מאום.

לטענת הנתבע, בעקבות הרכישות אשר ביצע בשנות התשעים, כאמור לעיל, הוא שילם לתובעת סכומים שונים ויתרת חובו בגינן עמדה על 3,500 ש"ח. לאחר מכן ובשלב מסוים משנת 2001 פנה אליו איש מכירות מטעם התובעת, מר כמאל סעידה (להלן: "כמאל") בטענה כי יתרת חובו עומדת על סך של 16,000 ש"ח. הנתבע בתורו הסביר לכמאל, כי יתרת החוב שלו עומדת על סך של 3,500 ש"ח בלבד, ולא כפי שנטען, וכי בחזקתו מסמך המאשר את דבריו, אך בשל מעברו לבית חדש לא עלה בידו למצוא את המסמך.

הנתבע הוסיף וטען, כי לאחר דין ודברים עם כמאל הגיעו הצדדים ביום 29.12.2001 להסכמה בכתב, לפיה ישלם הנתבע לתובעת סך של 16,000 ש"ח, ובמידה ויימצא המסמך המאשר כי יתרת החוב היא בסך של 3,500 ש"ח ולא 16,000 ש"ח כפי שטוענת התובעת, תחזיר לו התובעת את הסכום ששולם ביתר, היינו סך של 12,500 ש"ח.

הנתבע טען עוד, כי בשנת 2003 מצא את המסמך האמור ובעקבות זאת הוא פנה אל התובעת ונפגש עם המנהל, מר סאלח סעידה (להלן: "סאלח"), ועם אחד הבעלים, מר סלים סעידה (להלן: "סלים"), והסביר להם את השתלשלות העניינים. במענה לפנייה זו מסרו לו סאלח וסלים כי נוכח מצבה הכלכלי הקשה התובעת לא תוכל להשיב לו את הסכום ששולם ביתר, לפיכך הציעו לו כי החשבון שלו אצלה יועמד ביתרת זכות של 12,500 ש"ח ובהתאם לכך הוא יוכל לרכוש ממנה חומרים בכל עת עד ליתרת הזכות הנ"ל.

ואכן, לאחר מלחמת לבנון השניה בקש הנתבע להרחיב את חדר הממ"ד ולשם כך רכש מהתובעת בשנת 2007 חומרי בנין שונים בסכום של 11,148 ש"ח. הנתבע אישר אומנם כי לא שילם בעד החומרים שרכש בשנת 2007 אך זאת מחמת כך שאינו חב בתשלום כלשהו עבורם לנוכח הזיכוי המגיע לו מאת התובעת בסך של 12,500 ש"ח והסיכום שהיה לו עם סאלח וסלים בשנת 2003, כאמור לעיל.

זאת ועוד, בניגוד לטענת התובעת כי הנתבע רכש חומרי בניין גם בין השנים 2004-2006 בהתאם לתעודות המשלוח, החשבוניות והקבלות המצורפות לכתב התביעה, טען הנתבע, כי למן חודש אוגוסט 1999 ועד לשנת 2006 כולל (להלן: "התקופה שבמחלוקת") הוא לא ביצע אצלה רכישות כלשהן, ורק בשנת 2007 שב ורכש חומרים שונים לשם הרחבת הממ"ד כאשר חשבונו אצל התובעת היה ביתרת זכות, כמתואר לעיל. בהקשר זה הוסיף הנתבע וטען, כי החתימות המיוחסות לו על תעודות המשלוח מהתקופה שבמחלוקת איננה חתימתו.

הלכה היא, כי כאשר אחד הצדדים מכחיש חתימתו על מסמך מסוים, על הצד השני אשר מבקש להסתמך על אותה חתימה רובץ נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה [ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240, 262]. לפיכך כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זוייפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה [ת.א. (חיפה) 426/02 בני בנימין לקרץ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ, ניתן ביום 14.2.2006, סעיף 9 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית].

מתוקף כך ברור, שהנטל להוכיח כי החתימות המופיעות על תעודות המשלוח שצורפו לגבי הרכישות אשר בוצעו בתקופה שבמחלוקת, הוא נטל הרובץ על התובעת. והשאלה שנשאלת כעת היא, האם התובעת עמדה בנטל זה?

בהקשר זה מן הראוי לציין, כי הנתבע טען כי בשנת 2000 שינה את חתימתו כאשר איבד את כרטיס האשראי שלו. ואכן, כאשר נתבקש הנתבע לחתום לפניי את חתימתו הקודמת, קרי החתימה שלו מלפני השינוי, הוא מסר דוגמת חתימה (נ/2) שתואמת את החתימה המופיעה במסמכים ישנים אשר הוגשו לתיק, כגון ההסכם משנת 1997 אשר נחתם בינו לבין קבלן הטיח וההסכם משנת 1999 עם קבלן האבן.

זאת ועוד, הנתבע הגיש מסמכים רבים מהשנים 2001-2003 (מסמכים הקשורים בעיקר לניהול חשבון הבנק שלו וכן שטר העברת בעלות ברכב במשרד הרישוי) אשר כוללים את חתימתו 'החדשה' לאחר שינוי החתימה. חתימה זו תואמת את החתימה המופיעה על גבי תעודות המשלוח בגין הרכישות משנת 2007 – רכישות שהנתבע אינו חולק עליהן.

לעומת זאת, החתימות על תעודות המשלוח המתייחסות לתקופה שבמחלוקת הן חתימות משתנות ושונות לחלוטין מהחתימה הישנה וגם מהחתימה החדשה של הנתבע.

הנה כי כן, המסמכים השונים המונחים לפניי מבססים את המסקנה כי החתימה של הנתבע היתה עקבית וזהה, בין מלפני שינוי החתימה ובין לאחר השינוי. נתון זה לצד אי הבאת ראיות כלשהן מטעם התובעת להוכחת האותנטיות של החתימה המופיעה על תעודות המשלוח המתייחסות לתקופה שבמחלוקת, הביאו אותי למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את טענתה כי הנתבע חתום על תעודות המשלוח הנ"ל, וכפועל יוצא מכך לא הוכיחה כי החוב המתייחס לתקופה שבמחלוקת הוא חוב של הנתבע.

אשר על כן אני קובעת, כי חובו של הנתבע כלפי התובעת אינו כולל את הרכישות המתייחסות לתקופה שבמחלוקת.

אעבור כעת כדי לדון בטענת ההגנה של הנתבע, כי אין הוא חב בתשלום החוב הנ"ל לנוכח הסיכום שהיה לו עם סאלח ועם סלים לגבי יתרת הזכות שיש לו אצל התובעת, בסך של 12,500 ש"ח.

כפי שציינתי מקודם, ביום 29.12.2001 שילם הנתבע לתובעת סך של 16,000 ש"ח לסילוק החוב הנטען על ידי התובעת, ובכפוף לזכותו להוכיח לאחרונה כי חובו אינו עולה על 3,500 ש"ח, כמפורט להלן במסמך ההסכמה מאותו יום:

"אתם טוענים החוב שלי לעסק שלכם 12500 ש"ח עבור חומרי טיח משנת 97 ויתר חוב עבור גמר עבודת פיתוח סה"כ 3500 ש"ח.